הכתיבה שלי
 |
על המחבר: אילן זילברשטיין
אילן נולד בגיל 3 למשפחה שבה כבר היו שני הורים, שתי אחיות, אח אחד וחתולה. הוא התקבל ע"י כולם בצורה חמימה ונעימה, כאילו היה בן משפחה. בהמשך הצטרפו למישפחה אח נוסף, חתול וחתולה. וגם כמה דגים. ושלוש טלוויזיות.
ילדותו של אילן עברה עליו בעיר פתח-תקוה. למרות זאת, היתה ילדותו מאושרת.
אילן חדר לתודעה הציבורית לראשונה כאשר בנה את אתר האינטרנט של אוהדי קבוצת הכדורגל מכבי פתח-תקוה. כך קנה לו מקום של כבוד בבוהימה הישראלית, ואף זכה לתהילה בינלאומית בכמה מדינות נחשלות (פקיסטן, אנדורה, ירדן, טרינידד וטובגו).
אז התפנה אילן לפרסום ספרו "שניים במחיר אחד". עם פירסומו גרם הספר לתקרית בינלאומית בין ישראל ובין כמה מדינות נחשלות (פקיסטן, אנדורה, ירדן, טרינידד וטובגו) אשר זעמו על כך שכונו "מדינות נחשלות".
אילן נאלץ למצוא מקלט מדיני בניקרגואה והוא מתפרנס שם משמיעת רעשים משונים (מקצוע די מכובד שם, למען האמת).
בעתיד הוא מתכנן להפסיק לכתוב על עצמו בגוף שלישי.
פרסומים אחרונים
פרסומים אחרונים
שניים במחיר אחד
קובץ סיפורים קצרים.
יצא לאור בהוצאת "סער" בחודש מרץ 2004.
40 עמודים, כריכה רכה, מותאם במיוחד לאקלים בישראל.
המתנה המושלמת לחג, לכל חג.
להצצה לספר ניתן לבחור בקישור "הצצה לספר"
טור אישי המתפרסם מעת לעת במגזין מכבי פתח-תקוה.
הטור מתפרסם ברציפות מאז חודש אוגוסט 2003,
ומספק נקודת מבט של אוהד כדורגל על התהפוכות שעוברות על קבוצתו.
הטור סוקר, בין היתר, העפלה היסטורית לגביע אופ"א, טיסה ראשונה עם הקבוצה למשחק חוץ בקפריסין, וביקור ראשון של ילד בן 3 במשחק כדורגל עם אביו.
חלום של 24 שעות
בשעה 2:30 בלילה צנחתי על המיטה, כמעט עשרים וארבע שעות אחרי שקמתי ממנה. עשרים וארבע שעות בהן הספקתי לטוס לקפריסין וחזרה, לקוות ולהתאכזב, להתרגש ולהתבאס. רגע לפני שהשינה משתלטת עלי אני מריץ בראש תמונות מעשרים וארבע השעות האחרונות. כשאקום בבוקר לא אדע האם זה היה אמיתי או רק חלום, חלום על מכבי פתח-תקוה באירופה.
החורף הגיע
החורף תמיד מגיע בהפתעה. "מה פתאום גשם?" אנחנו מתפלאים כל שנה מחדש. כמו שמתפלאים כל שנה בקיץ "גם בשנה שעברה היה כל כך חם?". הזכרון הוא קצר. אם נפסיד היום לפרלמו אף אחד לא יזכור את בלגראד.
המשחק הראשון שלך
הרמזור של צומת מורשה אדום, ואני מעיף מבט למושב האחורי. "אתה מתרגש?" אני שואל, ואתה עונה לי בחיוך "כן". "גם אני" אני מודה, "גם אני" אתה עונה, ושנינו צוחקים.